|
מדי פעם אני נוגע כבדרך אגב בכתפה, נותן לה להריח את גופי
המיוזע, וכמעט שמצליח לזהות את הריח המתקתק של הנשיות פורץ
עמוק מתוכה, כשהיא בוחנת בתאווה את גופי. אני מעז ומתחיל
להתקרב אליה, שולח באיטיות את ידיי אל שדיה.
|
סובבתי את הראש והמשכתי לנהוג. אם הוא רוצה לשחק משחקים של
ילדים קטנים, שייעשה את זה עם עצמו. אני בכלל לא מבין איך הילה
לא זורקת אותו, הוא כזה ילד קטן. טוב, אולי גם אני לפעמים, אבל
הוא הרבה יותר מעצבן ממני, זה בטוח.
|
אתמול אני וחבר שלי אביב הלכנו מכות אחרי שראינו את הסרט.
בהתחלה הכל היה נחמד, אבל שהגענו לקטע בסרט, שבנצי יושב עם
בלוק של קרח באמבטיה, ואביב אמר שרק הומואים חוטפים כאב ביצים,
הדם עלה לי לראש.
|
לבסוף, כשהרגיש האיש הקטן שליו לחלוטין, היה מתרומם בזהירות
(ישיבה ממושכת הייתה גורמת לו לעיקצוצים בברכיים), עוצם את
עיניו, פורש את ידיו הקטנות ונותן לרוח החמימה לנשוב תחת
זרועותיו.
|
"תסלחו לי", לחש במבטא ערבי כבד, "אולי אתם יודעים איך להגיע
לרחוב נווה שאנן?"
הסתכלתי על פניו השחומים, הרזים, שהיוו ניגוד מוחלט למדיו
הענקיים, שמתחתיהם היו דחוסים, כפי הנראה, עשרות קילוגרמים של
חומר נפץ ומסמרים.
|
וביום השלישי ברא אלוהים את הים ואת היבשה, את הצמחים והעצים
וראה פעמיים כי טוב, פעמיים כי טוב. גם סבא רואה פעמיים כי
טוב, פעמיים כי טוב. מאז שסבתא מתה, הוא רואה הכל פעמיים ורק
אני רואה רק פעם אחת, פעם אחת יותר מדי.
|
ואני, לבוש שכפ"ץ, מוקף חלונות משוריינים ורק חושב עלייך יורה
בי חצים מאשימים. הפה שלך כועס אבל אני מסתכל לך בעיניים ורק
חושב על שפתיים מתוקות.
|
עיניים של ערגה
באות עם בוא אביב
|
סוחטת אותי,
כמו עקרת בית ממורמרת
הסוחטת
מגבת
הסוחטת
חיים מעצמה.
|
זה נפלא כשהיא קוראת לי בטלפון
"חמוד"
|
חיוכים קצרים היתה מוצאת
בתחתית הג'וני בפאב שכונתי
באותה תחתית כוס, הייתה מתמקמת,
טיפה של בדידות וטוויסט עצבני.
|
בפעם הראשונה בחיי אני חש,
מלבד מחשבות על גוף,
גם געגוע עמוק למשהו שנמצא בהישג ידי
וזה, חמודה, הישג רציני.
|
On Francisco bay,
Where all men are suspected fairy,
|
גיבור ישראל היית,
ילד קטן עם חיוך תמידי.
גיבור ישראל נשארת,
עפת כציפור לחלל נצחי.
|
בלחישה שקטה,
שאיש לא שמע,
|
מעולם לא היית חווה
תמיד אדם
ואני הייתי אדם בודד
|
אם זאת באמת היא
עדיין אהיה לבד כשתחזור
|
רציתי לתת לך את החיים שלי
|
אוויר צלול וים קפוא
מעוררים את תחושת ה
א-רופאית שבי.
|
היא נשכבת על גבו,
ערוותה מתחככת באחוריו,
עוטפת את גופו בגופה,
|
מלאת בטחון, מסבירה, מתרצת,
במילים די יפות (אם יורשה לי לומר),
במתק שפתיים פונה ואומרת,
שאיתי את גומרת (במבט מנוכר),
|
הילד הקטן שהייתי
בורח מהלמות ליבו
|
בלילות של טירוף
טרפתי במבטי את גופך
כמו חיה רעבה
טעמתי את צופך
|
במגע מלטף מרעידה את גבי
מציעה לי תפריט ומפית לבנה
אני בתחכום מטומטם להפליא
זורק לאוויר הצעה מגונה
|
בכל אופן, היום הוא לא היום לנבואות המגשימות עצמן.
|
זאב רעב קל לפתות
עם שמנת,
מתוקה.
|
אצבעותיי עם זאת, חמות ודביקות
מתפוז שזה עתה קולף,
בתולי ומתוק.
|
אולי סוף סוף תפקחי עיניים
תראי מה עומד מולך
|
כוס אימא שלכם ושל כל האחים שלכם, מכל הסוגים והמינים.
הלוואי שמכבש ענק ירד מהשמיים ויטחן את כולכם עד אפר.
|
זה כבר לא ממש משנה,
עוד רגע,
אתה ממש יכול להרגיש את זה,
עוד רגע אחד ואתה הולך לישון - מחר היא חוזרת מהצפון.
|
לא יודע למה אני בכלל כותב לאוויר בשעה כזאת.
סתם לשתף.
סתם להגיד שאני חי עדיין.
אלוהים,
זה כמו הספד לעצמי.
בטח לא יביא לי מזל טוב.
|
ועכשיו אתה מתפלא בכלל למה אתה חולה כל הזמן, למה אתה עייף כל
הזמן, למה הקול שיוצא לך מהגרון כל כך חלש ואתה צריך לחזור על
כל דבר פעמיים?
|
מילא תאונת דרכים, אבל ראשים כרותים זה כבר יותר מדי. כמה
פעמים קראת בעיתון על קטוע ראש?
נכון - לא הרבה.
וכאן אתה מגיע למסקנה שכנראה משעמם לך יותר מדי בחיים וכדאי
שתמצא לך חברה.
|
אני קולט פתאום את כל המחוות הקטנות האלו: החיוכים, האיפוק
המרוחק, האהבה, הרצון למגע. שני אוהבים ומאחוריהם איש בודד
מאוד, גם הבדידות שלו יפה בעיניי היום.
הכלב ששוכב מעולף מחום מול המסגרייה המאובקת, השלטים הישנים,
הילדים המזויפים.
|
אתה מתחיל לזייף, זאת אומרת לשיר, מחייך למלצרית שנראית הרבה
יותר טוב אחרי הכוס השלישית וכל הזמן הזה חושב עליה. על הציור
שהראתה לך, על הקול שלה, השירים שלה
|
אני: שלום. רציתי לדעת מה אתם בדיוק מוכרים?
נציגת שירות: חמצן.
אני: מה זאת-אומרת חמצן?
נציגת שירות: חמצן, חמצן, מה לא ברור?
אני: אבל יש חמצן באוויר.
נציגת שירות: נכון.
אני: אז מה אתם בעצם מוכרים?
נציגת שירות: מי אדוני?
|
אבא: לפני 15 שנה בערך, בפנייה ימינה, דרסתי פה איזה זקן שחצה
את הכביש.
בן (המום): דרסת הולך רגל?!
אמא: פגע, לא דרס.
|
בן: מה אתה אומר על תיקי דיין?
אבא: מהשחקניות היותר המוכשרות שיש בארץ. אני לא מבין איך היא
הסכימה להצטרף לתיאטרון עלום-שם כזה.
בן: תשמע אבא, על אומנות לא מתפשרים. זה לא דודו טופז.
|
נערה: "מממ... אולי אני פשוט אלבש חולצת טריקו גזורה וג'ינס
קרוע שכתוב לו ON FIRE על התחת?"
מוכרת: "אז למה את מזיינת לי את השכל חצי שעה על להתחפש
לכבאית?! תגידי שאת רוצה להתחפש לכוסית! כוסית!"
|
שערה הארוך והחלק היה שקדי ובהיר, וזהר בשמש החלשה של
אוקטובר.
|
ליבו החסיר פעימה כשהעיניים האפורות, כמו שני ענני חשמל
טעונים, חדרו לתוכו וניערו את נשמתו.
|
"על מה אתה מסתכל?" שאלה. אותי.
"על כלום", עניתי.
"אז תעשה את זה לכיוון השני בבקשה", החזירה בכעס.
|
בין עיניה הדביקה מדבקה פשוטה, מנצנצת, שהוסיפה לפניה חן, יותר
מכל תכשיט יקר ערך אחר שהייתה יכולה לבחור.
העמדתי אותה מולי, נוגע ברפרוף בידיה העדינות.
"אל תשתמשי בכוח, ותנסי להוציא אותי מחוץ למעגל", הסברתי.
|
מה ההבדל בין ערמת חול לערמת תינוקות?
|
שאלתי את איה אם היא הולכת הרבה לים.
איה אמרה שהיא בעיקרון מעדיפה לבלות את זמנה עם העצים. שהעצים
חברים יותר טובים מן הים אבל למרות זאת, היא נמצאת בים יותר
מכל אחד אחר שהיא מכירה.
|
לעיתים אני חושב מה הייתי עושה בלעדיה. לפעמים נדמה לי שאני
יודע את התשובה, עד לרגע שהיא ישנה לצדי, אז כל התשובות פשוט
מתפוגגות אל תוך השיער הריחני שלה.
|
כשאני נוסע לפעמים ברחובות ת"א בלילה, זה נופל עליי.
זה לא סתם דיכאון של ערב חורפי או בדידות,
זה עצב תהומי.
|
אל הארכיון האישי (57 יצירות מאורכבות)
|
|
לפעמים נראה לי
שכל מה שאני
עושה, זה
להתפוצץ בבתי
קפה ולפזר את
החלקים הפנימים
של היהודי הזה
או כל אחד אחר
לצורך הוויכוח.
אנחנו דור של
מחבלים שלא אכפת
להם כמעט מכלום,
אולי חוץ מלמות
עליכם...
מוחמד מחמוד
אחמדוביץ' ממחזר
ממוחזר פטור
מביקורת. |
|
